העולם נברא באותיות 

על פי הקבלה, האותיות הן כוחות רוחניים שמשפיעים על הנשמה ומשולות ל"אני" של האדם. רק כשעשרים ושבע האותיות יחיו בתוכנו, נכיר את המציאות השלמה

"כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות..." (הקדמת ספר הזהר, דף ל"ב, אות כ"ב, פירוש הסולם)

לאורך השנים נקשרו אגדות שונות למושג "אותיות". החל בכוחות עלומים, דרך שמות מסתוריים וכלה בטקסים מוזרים.

חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הכוחות הפועלים במציאות. היא חושפת בפני האדם מערכת חוקים עליונה, שעם גילויה מבין האדם כיצד להנהיג את חייו. הקבלה פותחת בפני האדם עולם חדש, עליון - העולם הרוחני בו טמונות הסיבות לכל אשר קרה, קורה ויקרה.

גילוי המציאות האמיתית לכל עומקה היא מטרת קיומו של האדם עלי אדמות. המונח "אמיתית" מבטא את היכולת לתפוס את המציאות כפי שהיא, מחוצה לאדם, ולא כפי שהיא נתפסת דרך חמשת חושינו.

נשאלת השאלה כיצד יוכל מי שזכה לכך לבטא את תחושותיו הרוחניות? איך יוכל להעביר את ממצאי חקירתו למישהו אחר? וכיצד יוכל לחלוק את רשמיו עם מי שמרגיש תחושות דומות?

במאמר זה נדון בשאלות אלו ונעמוד על שורשי השפה, מקורותיה וייחודיותן של אותיות השפה העברית.

שפת המקובלים
המקובלים ממציאים סימנים כדי לבטא את רגשותיהם הרוחניים. אותם סימנים שאולים למעשה מתוך המציאות עצמה. כלומר הם רושמים את היחס שלהם למציאות המתגלה בפניהם.

המציאות עצמה משולה ל"לבן" - אור עליון שאין לו גוון או צורה. אדם המתחיל להרגיש את האור העליון משול לנקודה שחורה בתוך האור. זוהי תחילת בניית ה"כלי הרוחני".

בהמשך מתפתח האדם כלפי אותו אור עליון - כלפי החוק הכללי של המציאות. הוא מתחיל להרגיש בו שינויי מצבים. הוא חש בקיומן של תנועות, ומתאר אותן: ימינה, שמאלה, מעלה, מטה. אט אט בנוסף לנקודה מתחילים להיווצר אצלו גם קווים וצורות נוספות. על מנת לרשום תנועות אלו המציאו המקובלים שפה - "שפת האותיות".

ניתן להבחין בכתב המסורתי של סופרי הסת"ם כי צורת האותיות בנויה מאלמנטים פשוטים כמו י' ו- ו'. האות ח' למשל בנויה מהאות ז' ועוד אות ז', והחיבור ביניהן. האות ה' היא האות ד' עם האות ו' בתוכה. האות א' בנויה מהאות י' למעלה והאות ד' למטה, וכן הלאה.

מאיפה הן באות
האור המגיע לאדם, מתפשט בו ומעניק לו את טעם קיומו בעולם, נקרא אור ה"טעמים". לאחר מכן, כשהאור מסתלק מן הכלי, נקרא מצב זה "נקודות". הנקודות עולות ומזדככות, והמילוי עוזב את האדם. הזיכרון שקיבלתי פעם משהו טעים, מילוי, נקראת "תגין".

מה שנרשם באדם כתוצאה מכל מעגל של כניסת אורות ויציאתם מן הכלי הרוחני נקרא "אותיות". האותיות הן חסרונות לקבלת המילויים הבאים, או במילים אחרות, כלים חדשים.

החוקיות היא פשוטה: האדם מרגיש תענוג בהתפשטות האור בתוך הכלי הרוחני שלו. הוא מרגיש באור שממלא אותו, ואחר כך המילוי עוזב אותו. תהליך זה בונה באדם חיסרון, רעב, תיאבון. מהתנסויות אלו אנו למעשה נבנים: התפשטות והסתלקות של מידע, תענוג, התרשמות, ושוב מילוי חדש של הכלי. וכך הולך ונבנה הכלי מדרגה לדרגה.

כך בנויות האותיות - כהתרשמויות ממציאותי בעולם. על ידי עשרים ושבע אותיות האלפבית -עשרים ושתיים רגילות, ועוד חמש אותיות סופיות, מתארים המקובלים את עשרים ושבעה הכוחות הרוחניים המשפיעים על הנשמה.

העולם הרוחני וכל אובייקט שבו מתחלקים לשני חלקים. החלק הראשון מורכב מן הספירות כתר וחכמה, בהן אין לאדם נגיעה כלל. הוא יכול להרגיש אותן, אך אין לו שום התרשמות מהן. החלק השני, בו הוא מגלה את הכוחות הפועלים עליו, מורכב מן הספירות בינה, זעיר אנפין ומלכות.

כינויים אחרים לחלקים אלו הם גולגולת ועיניים (כתר וחכמה), לעומת אוזן, חוטם ופה (בינה, זעיר אנפין ומלכות), כמבנה הפרצוף (כינוי לכלי) הרוחני, ובהקבלה אליו בעולם החומר, גם פרצוף האדם הגשמי. אם כך, האותיות מצויות בחלקים בינה, זעיר אנפין ומלכות.

אות, מילה, משפט
ניתן לומר כי האותיות הן מלכות המשולה ל"אני" של האדם, המתחברת לכל הבחינות שלפניה. אלו התרשמויות האדם מן האור העליון, ברמה בה הוא יכול להשיג את המציאות שמחוצה לו.
בדרך כלל אנו תופסים את העולם שלנו בחמישה חושים. מה שנכנס לתוכי הוא ה"אני" שלי. לאותה ההתרשמות אני קורא "העולם שלי" או "העולם הזה". אך אם מרגיש האדם את מה שמחוצה לו - תחושה זו נקראת ה"עולם העליון".

במידה ויכול אדם לצאת אל מחוצה לו, מחוץ לתפיסת חמשת החושים שלו, ולהרגיש את העולם - אלו הן מלכות, זעיר אנפין ובינה.

כל תחושה, ולו הקטנה ביותר, של המצוי בעולם הרוחני מורכבת מ-27 האותיות (כ"ב אותיות ועוד חמש סופיות - מנצפ"ך).

אפילו במידה הקטנה ביותר בה יוצא האדם מחוצה לעצמו, הוא מתחיל להרגיש תנועות רוחניות, להבין את האותיות הפנימיות. הוא קורא נכון את הספרים ומבין את חיבור האותיות למילים.

כל אות היא קוד מסוים, חוק או תכונה מסוימת שמשיג האדם בעולם העליון. ב"תלמוד עשר הספירות" (הרב יהודה אשלג) מובא כי האות א' לדוגמה מתארת את חלוקת המציאות כפי שפורט לעיל. היא מורכבת משני חלקים וגבול ביניהם, המכונה "פרסא". ה"פרסא" היא הגבול המבדיל בין החלק אותו יכול האדם לחקור, בהתאמה לתיקון הכלי הרוחני שלו, לחלק הנשאר נסתר ממנו.

ישנן אותיות כמו ק', היוצאות משורת האותיות כלפי מטה, ומבטאות את ההארה המיוחדת הנמשכת מן העולם העליון אל הנשמות המצויות עדיין בעולם התחתון. הארה זו מקיימת אותן ועוזרת להן להתעורר ולעלות.

ישנן אותיות סגורות כמו ס' או ם', המורות על שלמות הכלי, שלמות ההשגה. אדם המשיג תכונות אלו, תכונות הבינה, נמצא במצב רוחני הנקרא "רחם דאמא" או "תיבת נוח". הוא בתוך הרחם, עטוף, מוקף, מטופל ומוגן. האדם עולה כנקודה, כעובר, אל המדרגה העליונה על מנת להתפתח, לגדול.

ככלל, תהליך הלידה של העובר, התפתחותו ברחם האם, היווצרות איבריו, תהליך הלידה עצמו, היווצרות החלב בגופה של האם וכל התהליך בו מטפלת האם בעוברה, נעתק כענף משורש, מתהליך לידתה של הנשמה בעולם הרוחני, וכן מן היחסים המיוחדים בין נשמה המטפסת במעלה הסולם הרוחני, למדרגתה העליונה, אולם על כך נרחיב במאמר אחר.

נפש, רוח, נשמה
האדם עולה בשלוש מדרגות: ממלכות לזעיר אנפין, ומזעיר אנפין למדרגת הבינה. בדרגת ההשגה הראשונה מקבל הוא מילוי המכונה "אור הנפש". במדרגה השנייה מילוי המכונה "אור הרוח", ובמדרגה השלישית הוא מקבל מילוי נוסף המכונה "אור הנשמה". זו הסיבה שהמהות הפנימית שלנו נקראת "נשמה".

כאמור ישנן שתי מדרגות נוספות: כתר וחוכמה. האורות המתקבלים במדרגות אלו נקראים "חיה" ו"יחידה". מכיוון שאנחנו לא משיגים אותן עד לגמר התיקון, אין להן שום צורה. אין שום אפשרות שנוכל להרגיש אותן בצורה ברורה, או לבטא אותן עבור אחרים.

בהקדמת ספר הזוהר מוסבר בפירוט רב אודות כל אות ואות. מהי הסיבה לצורה הגרפית המיוחדת שלה, מהי תכונתה, מדוע ישנו סדר מסוים לאותיות מא' ועד ת', ולשם מה ישנן אותיות מתחלפות. עוד מוסבר שם על התחברות אותיות למילים, וכיצד מתארת מילה רצף פעולות רוחניות.

למעשה, כל אות מהווה תכונה מסוימת או יחס מסוים של הכוח העליון לאדם, או להפך - תגובת האדם לכוח העליון. אנו מרגישים את העולם, בהתאם למידת ההשתוות שלנו אליו. הדבר דומה לאופן בו אנו מרגישים גלי ראייה או גלי שמיעה. הסנסורים שלנו, כלי הקליטה, דומים בדיוק למה נמצא בחוץ, כך שבאותו טווח סנסורי אני קולט את מה שיש מחוצה לי.

כל אות מסמנת לנו טווח מסוים, בו האדם תופס את העולם סביבו. דרך עשרים ושתיים האותיות, וחמש הנוספות, תופס המקובל את חלק העולם הרוחני הניתן להשגה. אם האדם מחבר את התכונות האלה אחת לרעותה, הוא עובר מתכונה לתכונה, מסיבה למסובב. חיבור האותיות בצורה דמוית שרשרת מעביר אותו מהרגשה להרגשה, והוא זורם עם האותיות. כמו בקריאת משפט, כך זורם המקובל בתוך האור, ונכלל בו. כשמקובל קורא את המילים, הוא מפעיל כנגד כל סימן, כנגד כל אות, את הכוח שלה. הוא מזהה את האות ומחבר את האות הפנימית שלו עם הסימן החיצוני. הוא נכלל עם הטקסט ונכנס להרגשת העולם העליון, מתייחד עם המחבר ונפגש איתו שם, באותו מקום, ובאותה דרגה בה עיצב המחבר כל אות ואות בספר.

לדוגמה אדם שירכוש עשרים ושבע תבניות כאלו, כלים רוחניים, יקרא את הזהר וידבק ברבי שמעון בר יוחאי; באותן הרגשות וההתפעלויות שהרגיש רבי שמעון בזמן שכתב את הספר, אך לשם כך עליו להתעלות לאותה מדרגה רוחנית עצומה בה היה המחבר.

אפשר לדמות זאת גם למוזיקאי המסתכל על תווים. הוא חש, ממש שומע את המוזיקה. הוא מתבונן באותם סימנים, שלאחרים אינם אומרים דבר, ויכול להתרגש, לזמזם או לשיר. עבורו תווים אלו הינם סימנים להרגשה פנימית. כך גם המקובל.

כאן המקום להבהיר כי, לאדם שאינו מצוי בהשגת העולם הרוחני, המושג "אותיות" אינו אומר דבר. עלינו להיזהר מלשגות בדמיונות שווא אודות כוחות רוחניים הטמונים באותיות או בצירופי אותיות המודפסות על דף או קלף כלשהו. בימינו, עקב התפשטות הקבלה בקרב ההמון, בצורות כאלו ואחרות, רווחות הדעות השגויות בנושא זה. כוח רוחני פירושו תיקון תכונות האדם בהתאם לתכונות הבורא. בתהליך זה נבנות בנשמת האדם "אותיות" - כלים להשגת השפע העליון. כל עיסוק בכתבי המקובלים שלא לשם זה, מלמול מנטרות, או הבטה בצירופי אותיות תוך ריכוז המחשבה, אינם גורמים לשינוי רוחני כלשהו באדם, ומשולים לכל פעולה אחרת בעולמנו, הנוסכת באדם הרגשת בטחון ורגיעה פסיכולוגית ותו לא. אין בכך שום פסול, אך עם זאת אין דברים אלו קשורים למהותה של חכמת הקבלה במאומה.

רק על ידי לימוד נכון בכתבי המקובלים המיועדים לדורנו, נכנס האדם אט אט להרגשת האותיות הכתובות בהן. הוא נכנס אל תוך התמונה ומתחיל לחיות אותה. הטקסטים עצמם נכתבו על ידי אנשים שחשו את העולם הרוחני, ובהם אצור כוח הנועד להביא את העוסק בהם מתוך כוונה להשתנות ולחוש תחושות דומות. כך מתחוור לאדם כי התורה כולה היא משפט אחד ארוך. משפט הלוקח את האדם מתחילת התיקון עד סופו, עד המילה האחרונה.

התנועה הפנימית של האותיות
נאמר כי העולם נברא על ידי האותיות. העולם, מהמילה "העלמה", פירושו הסתר. העולם הוא הכלים שלנו שנבראו על ידי האותיות. כל מה שנסתר מאתנו, קיים בצורה חבויה, מדויקת, באותן תבניות של אותיות.

אם האדם לומד כל אות ואות על תכונותיה ומעתיק אותה אליו, הרי שהוא מתחיל להרגיש שנוספות לו אפשרויות להרגשת המציאות הנסתרת, דרך כל אות ואות מעשרים ושבע האותיות. כשאדם בונה בתוכו את אותם התיקונים, אותן התפעלויות, אותן התרגשויות מעשרים ושבע התבניות, המציאות נפתחת לפניו והוא מתחיל להרגיש את הנשימה שלה, את תנועתה הפנימית.

ישנם מספר צירופי אותיות מיוחדים, המכונים עשרה שמות של הכוח העליון, שאינם נמחקים. אלו הן עשר הספירות: מבנה קבוע, קשיח, של המציאות. עשר הספירות הן עשר דרגות של קשר בין הבורא לאדם. עשר תבניות של יחס קבוע של מדרגה עליונה למדרגה תחתונה. המדרגה התחתונה היא אנחנו. המדרגה העליונה היא אותו חוק עליון שעלינו להשתוות אליו.

הקורא את מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", נוכח עד כמה מצליח להעביר מחבר הזהר, רבי שמעון בר יוחאי, בצורה מטאפורית את אופייה הייחודי של כל אות, ואת ה"טמפרמנט" שלה. הוא מצייר בפנינו מערכת חיה: כיצד כל אות ואות מתייחסת אלינו, איך היא פועלת, מתלבשת בנו, ואיך אנו מופעלים על ידה.

לסיכום, לא לחינם נאמר כי "העולם נברא באותיות". אלה הן עשרים ושבע תבניות, עשרים ושבעה חוקים שעל ידם אנחנו מופעלים. כשאותן עשרים ושבע אותיות יחיו בתוכנו, בצורה פנימית, נכיר את המציאות השלמה.